"לא טוב היות האדם לבדו" - על הקשר בין פעילויות וקשרים חברתיים לקוגניציה בגיל המבוגר

מחקרים רבים עוסקים בקשר בין פעילויות וקשרים חברתיים שאנשים מבוגרים מקיימים לבין התפקוד הקוגניטיבי שלהם.

נמצא שככל שאנשים מקיימים קשרים חברתיים ונמצאים בפעילויות חברתיות, כך התפקוד הקוגניטיבי שלהם הוא טוב יותר.

אבל מה שהמחקרים לא רוצים להתחייב עליו, הוא מה כיוון הקשר, או במילים אחרות - מה גורם למה:

אופציה א': השתתפות בפעילות חברתית ושמירה על קשרים חברתיים משפרות את היכולות הקוגניטיביות,

אופציה ב': מי שיש לו/לה יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר, משתתפ/ת יותר בפעילויות חברתיות.

האינסטינקט הראשון שלי הוא לומר שברור שאופציה א' היא הנכונה. 

אנחנו נדרשים להיות בשיא התפקוד הקוגניטיבי שלנו כשאנחנו נמצאים בחברה.

רק תחשבו כמה יכולות קוגניטיביות באות לידי ביטוי כשאתם נמצאים בפעילות חברתית!

יכולות התכנון, הארגון, קבלת החלטות ופתרון הבעיות כשאני בוחרת לאיזו פעילות ללכת ומתכננת את ההגעה לשם, יכולת שליפה מהזיכרון של שמות האנשים שאני פוגשת, יכולות הקשב המתמשך והמתחלף שלי כשאני מאזינה לשיחות בין כולם, יכולת עיכוב התגובה כשיש לי משהו ממש בוער לומר אבל אני מחכה לתורי בסבלנות (משתדלת לפחות). להמשיך…?

בעיניי, השתתפות בפעילות חברתית היא אחת המשימות המעולות אם לא ה- לתרגול ושיפור התפקוד הקוגניטיבי. אז נכון, זה יכול להיות מאתגר, מביך ולפעמים מתסכל, כי כשיש קשיים קוגניטיביים הם עשויים לגרום לנו להימנע מפעילויות מסוימות. למשל, אם אני מוסחת בקלות, אני יכולה "ללכת לאיבוד" בתוך שיחה ממושכת בין מספר אנשים, וזה עלול להיות מתסכל מאוד.

או אם יש לי קושי בשליפת שמות, אני לעיתים אימנע מלפגוש אנשים חדשים כדי לא להתמודד עם המבוכה והבושה שבשכחת השמות שלהם.

ומה לגבי אופציה ב'? 

מניסיוני הקליני ראיתי מקרים רבים של אנשים שחווים ירידה ביכולות הקוגניטיביות שהובילה, באופן ישיר, להימנעות מפעילויות חברתיות. 

אם דיברנו קודם על התסכול, המבוכה והבושה שמתלווים לקשיים הקוגניטיביים - הם בהחלט עשויים לגרום לאנשים להפסיק להשתתף בפעילויות חברתיות, מכמה סיבות עיקריות:

גם כדי לא להיות "מתויגים" על ידי אחרים ("מה יגידו עליי כשיראו שאני לא זוכרת?"), אבל בעיקר - כי לי עצמי קשה מאוד להיפגש עם הקשיים האלו בזמן אמת. 

"אני סנילית", "זקן חסר תועלת", "טיפשה", "מאבד את זה" - אלו רק חלק מהמשפטים שאנשים אומרים לעצמם, וזה כואב וקשה להיפגש עם התחושות והמחשבות האלו שוב ושוב ושוב.

כשאני נמנעת מפעילות חברתית (או כל פעילות שהיא), אני מצמצמת את הסיטואציות שבהן אני עשויה "לפשל". 

אבל זה בא עם מחיר, שהוא לא רק קוגניטיבי, אלא גם רגשי, חברתי, בריאותי ותפקודי.

לכן, אני רוצה לעודד אתכם ואתכן לקחת את הקשיים הקוגניטיביים ולהפוך אותם לאתגרים - לנסות להיערך מראש לפעילות חברתית, למפות את האתגרים הצפויים ולהשתמש בשיטות והרגלים שיסייעו לכם לתפקד טוב יותר בזמן אמת.

מוזמנים לשתף בתגובות באילו פעילויות חברתיות אתם משתתפים, ואיך אתם נערכים אליהן? בתמונה: אחת הפעילויות החברתיות שאני הכי אוהבת בעולם - לשיר עם (א)נשים!